צחוקה של שרה, אברהם ו…

על צחוקה של שרה, אברהם, וצחוקו של א-להים / עופר ינאי* ישיבת הר ציון אלון שבות

א. השופטים הסמויים מן העין מעט מדי נאמר בספרים אודות מקום הצחוק בעבודת ה`. החסידות טיפלה בשמחה, הכוזרי והרמב"ם באהבה,אולם אלו הן החוויות הנדירות. כמה רגעים מחיינו מלאים בשמחה אמיתית? ולאורכה של איזו תקופה ממלא את חיינו "חולי האהבה" של הרמב"ם? ולעומתם, הצחוק הינו תופעה שכיחה ויומיומית, המתחבאת בכנף בגדה של כל תופעה ורגש אנושיים. למרירות ולעצב יש את ההומור הציני, לשכול ולזוועה ישנו ההומור השחור. לכעס – ההומור התוקפני. ללעג – המוקיונות. אין, אין כמעט תופעה אנושית שאינה מצויה בתחומו של הצחוק.

בתפיסתנו האינטואיטיבית את הקודש והחול, אנו משייכים את הקודש לעולמו של הנדיר המיוחד, והחד פעמי. ואילו החול משויך ליום יום האפור והשגרתי. אינטואיטיבית אם כן אין לנו כל סיבה לחשוב שאותה תופעה שהיקפה כה רחב, ומציאותה שכיחה, יהיה לה מפגש עם עולם של קודש. יתר על כן, היפוכו של הצחוק הוא הבכי – בן בית בעולמה של הדת: "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" (שבת קה:), שערי תשובה פעמים שננעלים אך שערי דמעות אינם ננעלים, ואף שאסור לבכות בשבת, ר"ע היה בוכה בשבת כי זהו עונג שלו.
קיצורם של דברים, הדמעות משובחות, הבכי יפה, וכל המרבה הרי זה משובח. ובכי איננו צחוק. הוא היפוכו, והדברים אינם משוללים הגיון שכן ליבה של הדת מצוי בעומק. לא רק בעומק הרזי שמאכלס את ספרי הקבלה, אלא גם בעומק הרגשי. ודומה כי אין להפריד בין העומק לקדרות ולבכי. האם לא מלמדנו הטבע, המטאפורה הגדולה של א-להים, כי ככל שהים יותר עמוק כך צבעו יותר קודר?

העצבות, או לפחות המלנכוליה, נכנסה אל הדת כשגרירת העומק[1]. דמעות על אדם כשר, פרצופים מיוסרים בשירי סעודה שלישית, היינו הך. והבכי כאמור הוא היפוכו של הצחוק. יהא אשר יהא ערכו האנושי של הצחוק, כמקרב אנשים, כמפייס דעתו של כעסן, או כאמצעי ריפוי, זהו ערכו הטבעי האנושי. במשקפיים דתיות הופך הצחוק להיות משולל כל ערך, או שייכות.
תפיסתנו האינטואיטיבית בכל נושא איננה מקרית, היא תוצאת עבודתם של השופטים הסמויים מן העין –
הדעה הקדומה, הזיכרון הרגשי, מידת השמרנות והפתיחות שלנו, ואופי האינטלקט – אשר בדיון שקט וסודי, ממלאים תפקיד של שופט, מושבעים, ולעיתים גם תליין. הם קובעים את עמדתנו הראשונית לנושא והיא אחראית למה ייהפך כעיקר ומה יוותר כטפל. מה נורמטיבי ומה חריג. מה נמצא בלב העניין, ומה בפריפריה.
אלו שאלות נשאל, וגם אלו תשובות ניתן לשאלותינו.

תוצאת עבודתם זו היא לעיתים קרובות סופית ונחרצת. אולם לעיתים זוכה אדם לחוויה הנדירה שבה תוך כדי עיון בנושא משתנה דעתו מן הקצה אל הקצה. כשהתחלתי לחשוב אודות הצחוק גיבשתי דעה מסוימת.
לשמחתי דעתי השתנתה מן הקצה אל הקצה, ותוך כדי כך נשתנתה גם עבודת ה` שלי. תכלית מאמר זה היא להכניס את הצחוק וההומור תחת כנפי עבודת ה` הלגיטימית. זאת לא כנתיב נשכח, או כדרך עקלתון, אלא כדרך המלך שעומדת לצד דרך המלך המסורתית, שגריר של עומק, מוצלח לא פחות מהעצבות. ויהי רצון שלא יכשלו בי חברי, ושלא תהא בי תקלתם.

ב. מבוכה רעיונית לצד "חוסר השייכות" הרוחני של הצחוק לעולם הדתי שמלווה ממילא בניטרליות, אנו מוצאים בכתובים
ובמאמרי חז"ל מספר מאמרים בוטים המייחסים לצחוק תכונות שליליות.
הצחוק כמביא לידי עבירה – "אמר ר` עקיבא: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" (אבות פ"ג מי"ג), הצחוק כמונע טובה רוחנית – "ביקש לץ חכמה ואין" (משלי י"ד, ו), כתוצאה מכך אף ספר תהילים פותח בפסוק "אשרי האיש… ובמושב לצים לא ישב", ומשלי מחזיק אחריו "ותועבת לאדם לץ" (משלי כ"ד, ט). חכמים אף יישמו תיאוריה זו הלכה למעשה: "מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. א"ר יוחנן משום רשב"י – אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה…" (ברכות לא.) כלומר, בשעת שמחתם לא היססו רבנן להשבית שמחה, כשזו הגיעה לכדי צחוק.

אכן, גינוי תקיף וחד משמעי! אלא שבדיקה רחבה יותר של המקורות מעלה מספר לא מבוטל של מקורות
שמעלים על נס את הצחוק כתופעה חיובית. מקורות רבים מדי מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם: "ר` ברוקה חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה. א"ל (אליהו לרבי ברוקא) – הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו, אמר להו – מאי עובדייכו? אמרו ליה – אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא" (תענית כב.) אותם אנשים זכו להיות בני העוה"ב בגלל היותם בדחנים מפיגים עצבות, ומביאים שלום.
וכן אנו רואים את הצחוק כמעורר לפתיחות מחשבתית: "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח שמעתא" (שבת ל:) ואף את הצחוק כדבר בעל ערך העומד בפני עצמו, ללא כל קשר למה הוא גורם. "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר `כלה נאה וחסודה`

" (כתובות יז.) לאחר מכן אומרת הגמ` שבגלל דבר זה זכה ר` יהודה בר אילעאי שכשנפטר הפריד עמוד של אש בינו לבין העולם (מעשה שזכו לו רק אחד או שניים בכל דור). כשמסבירה הגמ` עובדה זו היא אומרת שזה בגלל שהיה מתנהג כשוטה. עירבוביא זו מחייבת גיבוש עמדה מורכבת יותר כלפי תופעת הצחוק, והדרך לגיבוש עמדה זו עוברת דרך הבנה טובה יותר של התופעה.

ג. המכניזם של הצחוק נחלקו התנאים במדרש בשאלה – שורש צ.ח.ק בתנ"ך, מהי משמעותו: "דרש רבי עקיבא `ותרא שרה וגו` ` אין `מצחק` אלא גילוי עריות, היך מה דאת אמר `בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי`… תני רבי ישמעאל אומר – אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים, שנאמר `וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק`… רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים, היך מה דאת אמר `יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו`…" (בראשית רבה נ"ג, יא) כל אחד מהסברים אלו במובנם המיידי כושל בהסברת שני מקורות: "ויהי כמצחק בעיני חתניו" לוט המפציר בחתניו לעזוב את סדום. "ויצחק לפניהם ויעמידו אותו בין העמודים" שמשון ברגעיו האחרונים.
כאן מגיע מקומו של ההסבר הרעיוני. הצחוק הוא חוויה טוטלית. השימוש בפועל צחק מכוון לתכונה זו של הצחוק. במובן זה מקביל הצחוק לע"ז, עריות ושפיכות דמים. היצרים המניעים אותם גם הם יצרים טוטליים הכובשים לשעתם את כל אישיותו של האדם. אדם הנמצא תחת השפעת יצרים אלו כביכול מחליף את דמותו.

דמותו איננה זו המוכרת לנו. כך יש להסביר גם את לוט שנראה כשוטה בפני חתניו, ואת "שמשון הגיבור"
אסור בנחושתיים. המדרש לא מבדיל בין צ.ח.ק לש.ח.ק ולפועל שחק יש כידוע משמעות של שחקן תיאטרון ומשמעות של שחקן כדורסל. בכל אחד מהמקרים מתרחש אותו תהליך. הדמות המקורית, היומיומית מתחלפת בדמות אחרת. מייקל ג`ורדן איש המשפחה איננו מייקל ג`ורדן השחקן, וג`וליאנו מר איננו אותלו.ובכך תשובה גם לשאלת המכניזם של הצחוק. מדוע אנו צוחקים? אנו צוחקים כאשר "דמות" של אדם או של עניין מוצגת בפנינו בשונה מה"דמות האמיתית" אותה אנו רגילים להכיר. בכך פתחנו את שאלתנו. אלא שעל רובד זה יש להוסיף רובד נוסף, שמתייחס לטיבו של הצחוק כשגריר העומק.

ד. צחוקה של שרה וצחוקו של אברהם ידוע סיפור צחוקה של שרה. שרה המאזינה לשיחת המלאכים וצוחקת, נתקלת במין נזיפה: "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (בראשית י"ח, טו). ההבנה הפשוטה של הסיפור היא שלא יאה לצחוק בנוכחות הא-להים, גם אם נוכחותו אך ורק מרומזת. ידוע פחות עניין צחוקו של אברהם. כמה עשרות פסוקים קודם לכן, אברהם שמקבל את בשורת הזרע מגיב באופן הבא: "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (בראשית י"ז, יז). הא-להים כך מסתבר מתעלם מנימוסיו הגרועים של אברהם וחוזר על הבטחתו. ונשאלת השאלה – שרה צחקה בקירבה, אברהם צחק מלא הפה. ושרה היא זו שננזפת? אונקלוס מעיר את הבנתו בעניין בכך שאת צחוקה של שרה הוא מתרגם "אחוכי" – לעג, ואילו את צחוקו של אברהם "חדתי"- שמחה. ללמדך שהלעג פסול והשמחה מותרת. הפסוקים לדעתי מרמזים על כיוון שונה.

ממה נבוכה שרה? "אחרי בלתי הייתה לי עדנה ואדני זקן". עיקר הדברים – בלותה שלה. וכן בדברי ה` "למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי?". ממה נבוך אברהם? "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?". אברהם מתפלא במידה שווה על שניהם, אלא שמה המקור לפליאה זו? הרי אברהם ידע שאיננו עקר, שכן בהיותו בן שמונים ושש נולד לו בן מהגר, ובודאי שגיל מאה אינו גיל מופלג ללידה שהרי נולדו לאברהם שלא בדרך נס שמונה בנים מקטורה בהיותו לפחות בן מאה שלושים ושבע, אם כן מדוע ראה לנכון להזכיר את גילו? מסתבר שפליאתו של אברהם איננה על אברהם בנפרד ועל שרה בנפרד אלא על לידת בן לאברהם ושרה יחד. שינוי זה שנראה סמאנטי בלבד, משנה דרמטית את משמעותה של צחוקו[2].

ה. צחוקה של המשמעות הגדולה ויטרוויוס בספרו עשר שיטות ארכיטקטוניות מספר לנו את המעשה על ארכימדס באמבטיה: מלך סירקוס חשבשהצורף רימה אותו, ושם בכתרו גם מתכות שאינן זהב. אולם הכתר היה יפה מכדי לשוברו, ולכן הוטלה על ארכימדס המשימה – כיצד ניתן לגלות ממה באמת עשוי הכתר, מבלי לשוברו? ארכימדס חשב וחשב, וכשנכנס לאמבט גילה את העיקרון שגוף דוחה מים כפי משקלו הסגולי (לכן יהיה שוני בין משקל הזהב לבין משקלן של שאר המתכות), ומיד פרץ החוצה עירום כולו בצעקות `אויריקה, אויריקה`.

אילו להיסטוריה הייתה מצלמה והיינו יכולים לקרב את עדשתה לפניו של ארכימדס ברגע זה, מה הייתה הבעת פניו? האם הם היו מעונים בחימה? האם הם היו קפואים בכעס? ויטרוויוס איננו מספר לנו זאת, אולם אני משוכנע שבאותו מעמד ארכימדס צחק וצחק וצחק. ומה עשו אנשי סירקוס? כמעט בוודאות אפשר לומר שדמותו של הזקן העירום הרוקד בצורה מגוחכת והצועק "מצאתי, מצאתי" עוררו גם את אנשי סירקוס לצחוק. צחוק הוא תגובתנו לגילוי, לראיה מחודשת של הדברים. ארכימדס גילה חוק, הם גילו בו את הליצן. אולם מה רב ההבדל ביניהם! ארכימדס גילה חוק שמשמעותו נצחית, כלל עולמית, ובכך נתעלה אל הנצח. צחוקם של בני סירקוס עשוי מהחומרים האנושיים היומיומיים המתכלים. צחוקו של ארכימדס הוא צחוקו של אברהם. צחוקם של אנשי סירקוס הוא צחוקה של שרה.

שרה צחקה על הרובד האנושי המגוחך – "אחרי בלתי". אברהם צחק על היות בן לשרה ולאברהם, מהי
המשמעות שנתגלתה לו? אברהם לא היה עקר, עד לאותו זמן היה לו ישמעאל. אלא שישמעאל היה בן השפחה, אישה שאיתה לא חי אברהם חיי שותפות. היותו של ישמעאל ליורש משמעותה שגורלו של אברהם – איש האמונה, המנושל ממשפחתו וממכורתו, והעתיד נראה לו בדמות של שלשלת של אנשי אמונה יחידים המעבירים את הלפיד מאב לבנו, נזירים מרוחקים מופרשים אפילו מהזכות לחיות חיי משפחה נורמאליים. כאשר נודע לאברהם שייוולד לו בן משרה! אזי נפרש לנגד עיניו החזון הגדול של משפחה, של אושר אמונה, וממילא של עם של עובדי ה`. עד לרגע זה אני מאמין שלא עלה בדעתו של אברהם המושג "עם ישראל"[3].

במובן זה הצחוק הוא שגריר מוצלח יותר של חוויית העומק מאשר העצבות, וצחוק זה הוא המותר במחיצת הא-להים. שרה ננזפה לא על כך שצחקה אלא אם תרצו שלא צחקה מקרב לב, או לא צחקה באופן המתאים.
אין משמעות הדברים כי צחוקה של שרה משולל כל ערך הוא. ויטרוויוס מספר לנו על הדרך בה מצא
ארכימדס את מותו. חייל רומאי מכובשי העיר נתקל בארכימדס היושב ומעיין בשרטוט מתמטי. בן אדם צעק ארכימדס, סור משרטוטי. החייל בחמת זעמו הניף חרבו והרג אותו. ארכימדס שצחק את צחוקה של המשמעות הגדולה קיפד את חייו כיון שלא ידע לצחוק את צחוקה של שרה – צחוקה האנושי, היומיומי. אברהם שהיה בעל התובנה הגדולה והמעמיקה לקלוט את המשמעות של עם ישראל, לא היה ער לסכנה הנשקפת ליצחק מצחוקו של ישמעאל.
היהדות פרי בטנם הרוחני של אברהם ושרה נושאת את חותם צחוקו של אברהם ואת חותם צחוקה של שרה. דיני "הערמה", "דייקא ומינסבא", ו"דרכי שלום" – יסודם בצחוקה של שרה, המודע והערני לדרכי העולם הזה. הנעלבים ואינם עולבים, מחה תמחה את זכר עמלק, ואיסור גרושה לכהן כולם תוצאות צחוקו של אברהם הם, המתנשא אל מעל לרגע, מעל לעכשיו, מעל לעולם הזה. עם ישראל והאדם אינם יכולים להתקיים ללא הטקט המצוי בצחוקה של שרה, אולם אין לעם קיום ללא הרוחניות הנאצלת שבצחוקו של אברהם.

ו. צחוקו של א-להים את החלק הזה של המאמר אני כותב בדחילו ורחימו. אין לי ספק בנכונותם של הדברים, אולם יש לי חשש בצורה שבה יתקבלו על ידי הקוראים. נציב את השאלה בצורה חדה: האם ריבונו של עולם צוחק?
הרמב"ם במורה נבוכים מתמודד עם השאלה מדוע כאשר כתבי הקודש מגשימים את הקב"ה, הם מייחסים לו את חוש הריח והראייה אולם לא את חושי הטעם והמישוש. תשובתו לעניין זה היא שיש הגשמה ויש הגשמה.

אנו נמנעים מייחוס תכונות חומריות מדי לקב"ה, גם כדי ליצור הפרש בינינו לבינו (ברובד ההגשמה) וגם
מפאת פחיתותן של תכונות אלו.מהו הצחוק? האם מדובר בתכונה נלוזה, נחלת אנשים ריקים ופוחזים חסרי ערך ותכלית? אם כך הוא, ודאי שלא ניתן לייחסו לקב"ה. אולם אם מדובר בתופעה עמוקה יותר, שצחוק הלצים הוא רק אחד מהופעותיה כפי שדמעות התנין הינה אחת מהופעותיו של הבכי, נוכל לייחס לקב"ה את הצחוק. אודה ואתוודה, לאחר שעלה בדעתי ההסבר אודות צחוקו של אברהם מול צחוקה של שרה, תהיתי האם ניתן לייחס לקב"ה צחוק, ולו את צחוקו של אברהם.

אלא שבדיקת הנושא העלתה תוצאות מפתיעות. ודאי "צחוקה של המשמעות הגדולה" או "צחוק החכמה" משעשע את ריבון העולם.במשלי פרק ח`, הפרק הנפלא אודות החכמה, מופיע: "… ואהיה שעשועים יום, יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". אלא שגם פסוקים אחרים ישנם, שייחוסם לדמות הא-ל המסורתית מפתיע. הקב"ה כחובב שעשועים – "לוויתן זה יצרת לשחק בו". הקב"ה כשמח לאיד – "ואתה א-להים תשחק בם".

ז. הידמות, השגחה ועבודת ה` הידמות משחר נעוריה של הדת נתחבטו חכמיה כיצד אפשר לו לאדם – ברייה קטנה ושפלה – להדבק בקב"ה שהוא אש אוכלה. לא ידבק בו אלא ידבק במידותיו, הוצע כפתרון. פתרון זה משמש כאידיאל מוסרי. הפיכה לאדם שלם יותר, וגם כסוג מסוים של דיאלוג בין האדם לקב"ה, כדיאלוג שבין המחכה למושא החכיון. כך או אחרת,ברור שגבולות אידיאל זה אינם נעצרים בי"ג מידות. רצון האדם להיות אדם טוב, מתבסס גם על האמונה כי הקב"ה הוא טוב, אף על פי שזה לא מוזכר בי"ג מידות.

ומה בנוגע לצחוק? הומור הוא דבר משמעותי מאד, העובר כחוט השני בכל תחומי החיים. האם עובד ה`
הרואה כאידיאל בהידמות ערך עליון, יראה בהומור מעלה או מכשלה?
אומברטו אקו בספרו "שם הורד" מתאר סיטואציה בה לדעתו של אריסטו אם הצחוק חיובי או לא יש תוקף דתי ממש, והשלכות רחבות מאד. עבור היהודי אין לאריסטו תוקף דתי, אולם לדמותו של הקב"ה כפי שהיא מצטיירת דרך כתבי הקודש המוקדמים והמאוחרים יש השפעה גורפת על כל תחומי החיים.

השגחה אין הקב"ה משגיח על בריותיו במידה שווה. הראשונים, בעיקר סביב שאלת צדיק ורע לו, בחרו להדגיש את רמת ההדגשה כפונקציה של צדיקות או של מעמד רוחני. כך הרמב"ם במורה נבוכים, וכך הכוזרי מבדיל בין עם ישראל לשאר אומות העולם. תפיסת עולם זמנית יכולה לתפוס את שתי התופעות – הצדיקות וההשגחה כדבר מה כמותי.
אולם אין הדבר כך. לא מדובר על השגחה לפי ציונים ברמת הצדיקות, אלא בהשגחה שלא רק רמתה משתנה אלא גם אופייה. ובמובן זה – צדיקות איננה הפרמטר היחידי. הגמ` בנדרים לב. מביאה את המימרא של ר` יצחק: "כל המתמים עצמו – הקב"ה מתמים עימו, שנאמר `עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם` ". במובן זה, אופי ההשגחה כלומר הקשר בין האדם לקונו הוא אקוויוולנטי לאופיו של האדם. לא לחינם שרה – אישה צחקנית – רואה בלדת יצחק כבדיחה של א-להים על חשבונה. בהמשך הגמ` נאמר: "אמר רבי – כל המנחש לו נחש, שנאמר `כי לא נחש ביעקב` ". כלומר, האם אדם יהיה נתון לכוחות האסטרולוגיה אם לאו, נתון בהשקפת עולמו. הפסוק `כי לא נחש ביעקב` מקבל משמעות, אם לא תאמין בכוחם של נחשים גם הקב"ה ימנע מהם לשלוט בך. הקדמה ארוכה זו נועדה להבהיר עניין עקרוני אחד. אין ההשגחה של הקב"ה נתונה לאדם מן המוכן, ואין היא דבר סטטי. אדרבה, בידי האדם יש כוח לשנות את אופייה של ההשגחה עליו על ידי שינוי אופיו והשקפותיו.יש בכך ברכה רוחנית רבה, שכן יתכן שבהשקפת האדם האם ריבון העולם צוחק תלויה השאלה האם הקב"ה משלב גם תבלין זה בהשגחתו שלו. אינני מכיר כלי יעיל יותר להעברת מסרים מן ההומור, ואינני יודע דבר המקרב יותר אנשים זה לזה. אדם שתפיסתו את ריבון העולם תכלול הומור וצחוק, צפוי אם כן לדיאלוג עשיר יותר עימו, ואף לתחושת קירבה מחממת לב.

עבודת ה` בעוד שההשקפה הדתית ובייחוד מאז הרמב"ם עסקה במודעות הקרה, חסרת הלב והרגש הבאה מכוחה של שלילה (שלילת התארים), הרי שעבודת ה` לא זו המכאנית אלא זו המלאה בעומק רגשי ובתחושה של "שויתי ה` לנגדי תמיד" חייבת לכלול בתוכה מימד מסוים של הגשמה.
האדם השואל את עצמו האם מעשיו לרצון לפני ה` או לא, מניח שלקב"ה יש רצון. אדם שחשש מכעסו של הקב"ה מניח שיש לו כעס ואף יותר מזה. אדם המבקש לשמח את ריבון העולמים מדמה אותו כך או אחרת לאדם. עוול גדול עשה הרמב"ם ועשו תלמידיו לכל אותם רצונות תמימים של אנשים לשמח את ריבון העולמים. עוול גדול מאד.
אם א-להים אוהב צחוק הוא, הרי שאין עבודת ה` נאה יותר מלהעלות חיוך על פניו. בתנ"ך מוזכר הדבר
בהקשר אחד בלבד – כאשר ארון ה` מועלה לירושלים נאמר כי דוד וכל ישראל היו "משחקים לפניו בכל עז". הייתה זו עבודת ה`, ומיכל שלא הבינה זאת נענשה בעקרות. בתלמוד זה מופיע בתום הסיפור על תנורו של עכנאי לאחר הויכוח בין ר` אליעזר לר` יהושע, אחרי שעמד ר` יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" מתוארת סיטואציה צדדית. לאחר זמן פגש ר` נתן את אליהו ושאלו: הקב"ה, מה עשה באותה שעה? אמר לו: חייך ואמר: `נצחוני בני, נצחוני בני`. התוס` שם מעיר שלקב"ה אין צחוק מאז שחרב בית המקדש, אלא שבדיחות בעלמא – שאני. תיאור זה של ריבון העולם היושב בצר לו מאז חורבן בית המקדש ובא לו אחד מבניו וגורם לו חיוך – איני יכול לדמיין עבודת ה` יפה מזו.



* לרפואתה השלמה של אמא.
[1] ק.ג. יואנג, אבי הפסיכולוגיה הקולקטיבית (בספרו – האני והלא מודע), בדבריו על חויית הגילוי, מדבר
אודות יסורי "האשמה הפרומיתיאית" שחש אדם שהעמיק חקור מחבריו. העצבות לדידו ניצבת גם לימינו של
העומק האינטלקטואלי, המדעי, ואינה מרפה.
[2] קוטביות זו של הצחוק המשלבת בתוכה את הזול והנדיר כאחד מוצאת ביטוי גם בתופעות לשוניות. השורש
ש.ח.ק משמש כשם עצם לשחק "ובגאוותו שחקים" – דבר גבוה ומרומם מחד, וכן "שחק מאזנים נחשבו" –
כדבר פעוט וחסר ערך. וכן גם בשורש ק.ל.ס המשמש מחד לתאר דברי תשבחות, ומצד שני לשון קללה.
[3] חויית הגילוי המודעת כאן ממירה את יסורי "האשמה הפרומיתיאית" עליהם מדבר יואנג בחוייה של שמחה
אצורה ואושר צרוף.

הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי. קישור קבוע.

כתיבת תגובה